הפחתה של 38 ק”ג שומן

תחקיר דיסקרטי הביא אותי למרכז Reset שמוכן לקחת על עצמו אתגרים. מה זה אומר, אתם שואלים את עצמכם, וחושדים כי מדובר בחוות בריאות עם חסות, גזר ומשטר אימים. ובכן כמעט. לא חווה ולא משטר, אלא לחץ פיזי מתון ולחץ מנטלי במידה, במרכז שממריץ אותך להתאמן, לטפח, ולאכול בריא ובמידה. זה הכול.
חייב להיות במתכון מרכיב נסתר, שכן אחרת לא ברור מה גורם למרכז להצליח. והוא מצליח. אני היום, אחרי שנתיים של חברות במועדון, רצה לא רק אחרי אוטובוס אלא אף להנאתי על חוף הים. שלוש פעמים בשבוע אני גוררת את עצמי בקושי ל Reset, ואחרי שעה של אימון יוצאת משם בנאדם מלא כוח ואנרגיה, מוכנה לכבוש את העולם. לאחר הפחתה של 38 ק”ג ממשקלי, דיאטה הוא לא שם המשחק: חינוך מחדש, הרגלים חדשים. בזה מדובר. ובכך מובטחת הצלחה לזמן ארוך, לחיים.
מכירים את הדמות הזאת שחולפת על פניכם ברחוב – אישה בגיל לא מזוהה, עבת-בשר מזיעה בשמש, מכנסיים ברוחב מפרש, חולצה שנקראת בלשון נקייה “טוניקה”, יורדת עד לברכיים כי אולי זה מסתיר משהו. קשה לה לזוז – אין לכם מושג כמה קשה לה בקיץ. אבל אתם לא רואים אותה, היא לא נרשמת במצלמת העין שלכם כי – אם אתה בחור, מה היא כבר יכולה לעורר בך? ואם את בחורה – היא לא תחרות, אז למה לבזבז מבט.
כך או כך – האישה הזו היא אני. בגבורה אני צועדת ברחוב, כמה שפחות, לא משנה כמה החניה עולה, זה שווה בחסכון הצעדים. סופרת כמה צעדים נותרו כדי להגיע למטרה וחוששת מכל כתובת לא מוכרת – שמא יהיה גרם מדרגות לטפס בו.
אני לא אשמה. כולם נולדו רזים, רק אני נולדתי שמנה. כולם נולדו עם תאוות ספורט, רק אני שונאת כל תנועה מיותרת. כולם אוכלים כמו חזירים ונשארים רזים, רק אני אוכלת כל כך קצת ומשמינה כמו בהמה. אני בפירוש לא אשמה. זה עולם כזה – אכזר, לא הוגן. אז מגיע לי קצת פיצוי? בטח שמגיע! הנה פיצוי קטן – בירה לצורך הצינון ההכרחי. וחייבים להספיג את הבירה בבטן – שלא תשוט מצד לצד ותעשה לי סחרחורת. אז מנה קטנה של חומוס וקצת פיתה – באמת בצניעות, לא יותר משתי פיתות לנגב בעדינות את החומוס מהצלחת. ואחר כך צריך איזו מנה קטנה של גלידה – לקרר מחדש את המערכת ולהכינה לצעדה הבאה בחום הבלתי נסבל. אחר כך נפתח התיאבון – אתם יודעים, בירה יש לה אפקט כזה. אז משלימים קצת – לא בחזירות חלילה. מה, אכלתי עוגת קרם? מה פתאום? בסך הכול סנדוויץ’ קטן, כזה של חצי-בגט. רק חצי בגט! ובפנים מזון בריאות: חציל מטוגן אך לא שמן, חביתה, טחינה, אפילו עלה או שניים ירוקים כאלה, מזן הירק הבריא. רק כדי לסגור יפה את הארוחה הקטנה הזו צריך משהו מתוק, לא? משהו קטן – לא אקסטרווגנטי – נגיד, חטיף שוקולד צנוע. וקפה הפוך בטח לא נחשב, זה הרי רק קפה וחלב נדרש לנו לעצמות. אבל קפה לא ממש מרווה, אז צריך להוסיף משהו: אולי לימונדה, אולי מיץ אשכוליות שכולו בריאות.
עכשיו אני שואלת – על כזה אורח חיים צנוע מגיע לי לשקול 120 ק”ג? ברור שלא! אבל החיים אכזריים, ומערימים עליך קשיים בלתי מתקבלים על הדעת. לדוגמא – בגדים. את – זו ששוקלת 50 ק”ג ביום רע – הולכת לך ברחוב וחנות הבגדים שחלפת על פניה קוראת לך לבחון: יש משהו מעניין? יש אופנה חדשה שבטוח נראית עליך נפלא? את נכנסת לחנות ומודדת: בגד אחד, שניים, עשרה – כל מה שאת צריכה לעשות זה לבחור. ואילו אני – צריכה לחצות חצי עיר כדי להגיע לחנות שיש בה בגדים ב”גם במידות גדולות” (כלומר – הבגד הקטן ביותר בה הוא במידה 50). אחרי שנכנסתי בתקווה שאף אחד ברחוב לא מכיר אותי ולא רואה לאן נכנסתי – אני בוחנת בייאוש את המבחר העגום של הסחבות שנקראות מכנסיים, חולצות, גופיות או שמלות. כמות הבד שמשתמשים בה לכל אחד מהפריטים זהה לכמות שממנה תופרים סט מצעים. פרחים עצומים מקשטים את היצירות, כאילו כך הסטייל עליז יותר וישפר לך את המצב רוח. אופציה אחרת היא הסטייל בשחור. שחור טוב לטשטוש הגזרה. שיהיה שחור. שיקרא לקרני השמש לבוא ולטבוע בבגדיך, לצרוב בבשר החי, לקמט את עורך ולשתול בפרצופך כתמים חומים ושובבים. ועל הבחירה שתעשי בסוף הביקור המרענן תשלמי בסכומים שבהם אפשר היה לרכוש אוטו קטן ולא ישן. כי זאת לדעת: קהל השמנים הוא קהל שבוי, אסור ושתקן. מבויש ונכלם. וחוץ מזה – כמו שהסברתי, כמות הבד הנדרשת מצדיקה מחיר משולש, לא?
בסופו של חשבון, אמרתי לעצמי יום אחד: הגיע הזמן להשתחרר מכבלי ומגבלות המשקל. גם אני רוצה לרוץ אחרי אוטובוס ולהגיע אליו בלי להזדקק למד”א. גם אני רוצה להסתובב ברחוב ולהיכנס לחנות בגדים מזדמנת ולהגיד למוכרת – יש לך את החולצה הזו במידה קטנה יותר?. גם אני רוצה להיות חברה גאה מן השורה במועדון הנפלא שנקרא “שוק הפנויים/פנויות”, שמגבלת הכניסה אליו היא מידה 42, שיער מטופח וציפורניים אחרי מניקור.
אורית, יולי 2009